לקחת בחשבון את כל האבחנות האפשרויות – בתהליך האבחון חשוב לקחת בחשבון את כל האבחנות האפשריות, גם את הפחות שכיחות ואפילו את אלו הנדירות. על הרופא המאבחן לחקור, לברר ולעקוב באופן אקטיבי אחר המטופל וקורותיו, על מנת להגיע לאבחון הנכון. זו אינה אמירה שלי, אלא של בתי המשפט, החוזרים עליה שוב ושוב לאורך השנים.
לברר קיומם או העדרם של גורמי סיכון – קיומם של גורמי סיכון עשוי להפוך אבחנה נדירה לשכיחה הרבה יותר. למשל: עישון, עודף משקל והיסטוריה משפחתית, הופכים את מחלת הלב הכלילית לשכיחה הרבה יותר גם בקרב צעירים.
להתחשב באלמנט הזמן – חשיבות רבה קיימת לא רק לאבחון הנכון, אלא גם למועד בו נעשה האבחון. ככל הניתן, חשוב להגיע לאבחנה הנכונה לפני שמצבו של המטופל יורע, או יפגעו סיכוייו להחלים. על כן, ככל שמצבו של מטופל קשה יותר, או האבחנה המבדלת חמורה יותר, חשוב יותר להגיע לאבחנה הנכונה מהר יותר.
שימוש בבדיקות פשוטות – ככל שהאבחנה תלויה בביצוע בדיקות פשוטות יותר, כך גדלה הציפייה מהצוות להשתמש בבדיקות אלו ובהקדם האפשרי.
התמודדות עם ספקות וסימני שאלה – במידה ונותרו סימני שאלה וספקות סביב שאלת האבחנה, חשוב להעביר אותם הלאה למטפלים הבאים, על מנת שיוכלו להמשיך בתהליך האבחון.
האם אכן מדובר באבחנה נדירה? לעיתים עיון בספרות המקצועית מגלה כי אבחנה הנראית על פניה כנדירה, אינה כל כך נדירה למעשה. למשל: מחלת לב כלילית בקרב צעירים.
לעודד התייעצות עם מטפלים ותיקים ומנוסים
להימנע מרפואה מתגוננת – כאמור, גם לאחריות הצוות המטפל כלפי המטופלים יש מגבלות.
לא מצופה מהצוות להגיע לכל אבחנה, נדירה ככל שתהיה, בכל מצב, ובאופן מידי. בין ציפייה לאחריות כלפי כלל המטופלים – גם אלו הנדירים – לבין רפואה מתגוננת, קיים מאזן עדין, המבוסס על כללים, שיקולים ואיזונים.
הכרעות בתי המשפט בשלושת האירועים הזקיפים שבדוגמאות לעיל, מדגימות זאת יפה:
בדוגמא הראשונה ובדוגמא השלישית, קיבל בית המשפט את התביעות, וקבע כי היה על המטפלים להגיע לאבחנות הבלתי שכיחות בשלב מוקדם יותר, ובכך למנוע נזקים מהמטופלים.
לעומת זאת בדוגמא השנייה, דחה בית המשפט את התביעה, ברוב דעות, בהתחשב במגוון שיקולים רפואיים ומשפטיים.